קמינקא וקרויס , שני רבנים וחוקרים גדולים של תקופת בית שני , מייצגים היטב את שתי הגישות שאפיינו את הביקורת על ישו הנוצרי . קמינקא , שלא הוטרד כלל מבעיות הגלות ( פזורה ) וההתבוללות שהטרידו את מנוחתו של קלוזנר והיו בין מניעיו לכתוב את ישו הנוצרי , חושב שספרו של קלוזנר לא רק בעייתי מבחינה מתודולוגית , הוא גם מסוכן ממש לקיום היהודי . לכן עוד בטרם כתב את המאמר , ביקש מקלוזנר שישרוף את הספר . משלא נענתה בקשתו , כתב את המאמר על 'תורת חכמי ישראל והאגדה הנוצרית' ( אוגוסט , ( 1922 ובו הוא מזהיר שהאהדה היתרה שמפגין קלוזנר כלפי ישוע עלולה לטשטש את סיבת הסלידה המסורתית כלפי שונאה ומשניאה של היהדות . אם תטושטש סיבת הסלידה מישוע , חושש קמינקא , עלולים בני ישראל להתחיל לחבב אותו ואפילו לאמצו אליהם ללא ביקורת וללא סייג . על כך הוא מוחה נמרצות בשמה של היהדות . הוא מוחה בזעם על ההסתה , בכוונה או שלא בכוונה , לראות את האדם האגדי מנקודת השקפה נוצרית . בכך מציב כאמור קמינקא אלטרנטיבה קיצונית לקלוזנר . שלא כמו קלוזנר , שמנסה להציג את ישוע כיהודי ובכך לזכות באהדת הנוצרים , סבור קמינקא שרק התנערות מוחלטת מישוע ...
אל הספר