את התרעומת שעורר כלפיו ברנר צריך להבין אפוא לנוכח קריאתו החד משמעית לראות בברית החדשה "בשר מבשרנו" ובישוע מנצרת אישיות שאפשר להתייחס אליה ב"רטט נפש רליגיוזי" בעת שהוא יוצא כנגד כל התייחסות סנטימנטלית לעבר היהודי . כאמור , מתנגדיו של ברנר תפסו את הסתירה הזאת בגישתו כנטייה לנצרות ולכן כסכנה של ממש לרעיון הלאומי ולעצם הקיום היהודי . לכן אף שבתר ראה בביקורתו של יוסף קלוזנר ב'חרות ואפיקורסות' ( פברואר ( 1911 משום צביעות , קלוזנר , בדומה לבתר , ראה עצמו ' חופשי' מן הדת וגם הוא סבר שחירות של דעות היא תנאי הכרחי לתחייה לאומית , ובלי השתחררות מכבלי המסורת אין כל אפשרות לבנות חיים חילוניים בריאים , אבל בכך למעשה מסתכמת ההסכמה בין השניים . אף ששניהם מגדירים עצמם , 'חופשיים' החופש שלקח לעצמו קלוזנר שונה מן הדרור שקרא לעצמו ברנר . ברנר חשב ראה התנתקות מוחלטת מן העבר הדתי תנאי לתחייה לאומית . הטוב קלוזנר שתחייה לאומית תתאפשר רק "בחזרה אל ^ זב ^ " . "ן במילים אחרות , בעבור קלוזנר , תחייה לאומית לא הייתה אפשרית מלכתחילה לולא ניעורו במייסדי התנועה הלאומית געגועים לעבר ולולא קינן בהם רגש של 9 יראת כבוד ...
אל הספר