גיש עמית אני רוצה לקשור בין שני סופרים שמעט כל כך קושר ביניהם : ו"ג זבאלד ויצחק לאור . האחד אלגי ומדיטטיבי , והשני חדור זעם ומתחכך ללא הרף בעולם ; האחד מופנם , לירי , נזירי במפגיע , והשני מעורב ומתערבב ( מעולם , אמר בראיון להלית ישורון , לא יכולתי להסתפק בקריירה ספרותית ;( האחד אפל ובהיר , והשני שכתיבתו , דחוסה וסתומה , נדמית לעתים כפקעת אינסופית של משמעויות מתחלפות , משוללות מקור . והמבט שהם מפנים אל העולם ; היקסמותו של זבאלד מן הטבע , לעומת חשדנותו העמוקה של לאור בנוגע לכל צורה של יופי ( באחד הרגעים הנוגעים ללב באותו ראיון סיפר שגדל בפרדס חנה , בשכנות לאריאל הירשפלד , אבל בעוד הירשפלד חוזר ברשימותיו לפרחים ולעצים , זיכרונותיו שלו נותרו כפותים למראות המעברה הסמוכה , אלימותם של השוטרים , תגרת סכינים . גם אצל זבאלד , חשוב לומר כבר כאן , היופי הוא תמיד מבשרו של המוות . בחורפים הארוכים של ילדותו באלפים הגרמניים , סיפר , היתה האדמה קפואה כל כך עד שאי אפשר היה לקבור את המתים , והם נותרו מונחים שבועות במחסן העצים ; נוכחותם המכושפת , ספק מתים ספק ממתינים לתחייתם המחודשת , כבשה את דמיונו . ( ו...
אל הספר