הלוויה ברחוב הראשי עוברת מרכבת מתים שחורה . הולכת אישה עיוורת אחרי רכב הקבורה . שתי ילדות לצדדיה - פניהן עדינים וחיוורים - בזהירות סומכות את ידיה ילדות לבושות שחורים . ישרה וזקופה היא פוסעת ועיניה גדולות ופקוחות , לבנות כאבן הבהט עיניה אינן בוכות . גשם דק מטפטף . כמו מלמעלה בתבונה וללא נחמה עין שמים שולחת דמעה לה על אבלה הגא , הסומא . ( מתוך ילקוט שירים ללאה גולדברג , עמ' ( 60-59 המשוררת לאה גולדברג מקוננת על אישה המלווה את בעלה בדרכו האחרונה . עיניה טחו מלראות את ארון הקבורה . שקיקי דמעותיה יבשו , עד כי לא נמצאה לה אפילו דמעה אחת קטנה לבכות את בעלה . היא בהלם האישה , לא קולטת עדיין את האובדן הנורא . לאה גולדברג מביעה ברגישות מצמררת את ההלם התוקף אותנו עם מות יקירנו . הנפש לא מסוגלת להכיל את משמעות האובדן ובתבונה מסוככת על
אל הספר