מאז שהחריב נבוכדנצר את הבית התנקזו כל צער וכל מכאוב אל הצער על החורבן , שהיה כאבן שואבת לכל היגונות . כך היה עם רבן גמליאל , ששכנה אחת שלו היתד . בוכה על בנה שמת , ובכיה הזכיר לו את חורבן הבית . בכה אפוא גם הוא יחד איתה , אבל לא על הילד בכה , אלא על החורבן , עד שנשרו ריסי עיניו . באו תלמידיו ופינו את האישה משכונתו . לא רק ישראל בכו ; גם האל התאבל על החורבן שהוא עצמו חולל . הוא היה משתולל ברקיעיו , בועט בהם ומחרידם ושואג כארי שכול : אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם . אט אט נחלשה שאגתו , הפכה לבכי קלוש במסתרים , ודמעותיו העצומות היו מתגלגלות לים עם דמעות המלאכים שבכו איתו . הוא חש בעצבונם של היהודים והזדהה איתם , עד כדי כך שמיום שיצאו מביתם גם הוא לא נכנס לביתו , אלא היה מסתובב בחוצות וראשו נמלא טל . הוא גם היה מלא תיסכול על כך שבעוד שבית מקדשו עומד חרב ושומם מבלים האנשים למטה בתיאטראות וקרקסים , בתי ניגונים ובתי מרחץ . עם זאת לא הניח האל לאיש לבנות את מקדשו למענו ודחה כל יוזמה אנושית . כך למשל כשהחליט מלך אחד לקומם את בית המקדש ההרוס ולאסוף את ישראל...
אל הספר