בני ישראל הוסיפו להעפיל צפונה , הכריעו את סיחון האמורי ואת עוג מלך הבשן , שמעו מפי בלעם שהם נידונו לתמיד להיות עם בודד ומובדל מכל שאר העמים והגיעו אחרי תלאות רבות לשיטים . שם , לראשונה זה זמן ארוך שנראה כנצח מדברי , ציפתה להם הפתעה נעימה : תחת עצי השיטה שירקותם הרעננה כמו לא הופרעה כלל מהיובש והחום , המתינו להם בנות מואב , וגם כמה מדייניות , שרועות מבושמות ומפורכסות באוהלי משי , נינוחות ורכות , טובלות באגמי צל קרירים , והציעו להם בחיוכים פתייניים יין עמוני , שנודע בכך שהוא מהלך כשף מדיח ומתוק עד כאב על הגוף , מה עוד שמדובר היה בגופים רצוצי מדבר , קשים ושלדיים , חרוכי שמש ומוכי קרה . בני ישראל נשאבו ללא כל יכולת התנגדות או רצון משלהם אל אוהליהן של בנות מואב הדשנות , המפויםות והצחקניות ואל אוהלי המדייניות הכהות והאפלוליות . הם נשאבו לשם כמו משב חמסין אחרון הגווע באנחת רווחה אל הים . הם התמכרו עד כלות גוף הנוודים הקלוש שלהם למתק המזמין הזה , שהיה עבור רובם הדבר המענג והידידותי ביותר שנתקלו בו מימיהם , מאז שנולדו לחיי עבדות ונוודות מרודה . גם בעל פעור , אלוהי מואב , שפסלונו ניצב בדרך כלל ל...
אל הספר