ל"א ח' נ"ז . [ 31 . 8 . 1957 ] בעברנו מדי יום בפרוזדור היו האסירות מסתכלות , "גלזוק"ב ויש אשר שמענו גם את קולותיהן . פדיה היה הראשון שהשאיר פתקת אהבה בבית הכבוד , במקום צנוע . באיזה אופן הודיע לאסירות אודות הפתקה - לא ידוע לי , אך ביום המחרת מצא באותו מקום מענה מקטיה , אחת האסירות . בפתקה דובר על " חיים אומללים ולב . "נמחץ מעתה היה פדיה כותב ומקבל פתקאות מדי יום וכן גם קורא מדי יום בעברנו סמוך לדלת תאן של האסירות : "שלום , לןטיה " ! הפתקאות היו אנאלפביתיות במקצת , אך כתובות ברגש חם . ככתיבתן עזרו לפדיה חבריו , ואפשר שגם לקטיה עזרו חברותיה . פריה וקטיה מעולם לא ראו ובוודאי גם לא יראו איש את רעותו ; אלו היו מכתבים קולקטיביים , מכתבים מהשורש הגברי לשורש הנשי הכלואים בסוהר ונמשכים זה לזה . " קטיה היקרה , את מכתבך קיבלתי . גם אני אומלל כמותך ורוצה מאוד להיפגש איתך . כאשר נלך לטיול , אמרי לי דבר מה מאחורי הדלת . אני בן עשרים ושש , משתחרר בעוד שלוש שנים . עד המאסר הייתי מלח על ספינה שהייתה מפליגה מסרטוב לאסטרחן . איש וולגה אני וסובל על לא דבר . קטיה היקרה , כל כך הייתי רוצה להיפגש איתך ולחבק...
אל הספר