צדק יש בדבריו של גרשם שלום כי בובר , שאין איש יכול להכחיש ידיעתו המקיפה בספרות החסידית , אינו כותב כמלומד המביא ראיות לטענותיו בדמות מובאות ברורות ומדוקדקות . הוא מרכיב את העובדות ואת המובאות , הכל לפי כוונתו . טיעון דומה מופיע בדבריה של רבקה ש"ץ אופנהיימר , שקדמו לאלו של שלום , ש"היריעה הסינתיטית שלו [ של בובר ] נארגה מחוטים סלקטיביים והוא הוא שקבע גם את גוון האריג" ( אדם נוכח אלוהים , . ( 595 עצמתה של הביקורת על בובר מנעה מלראות כיצד נארגה יריעת פרשנותו לחסידות מחוטים שנטוו מעולמה של החסידות . כוונתו של בובר היא , אכן , העיקרון המדריך במפעלו בחסידות , והיא שיצרה את "היריעה הסינתיטית" ואת "גוון . "האריג אלא שכנגד דברי שלום וש"ץ אופנהיימר יש להשיג , שלא בנקל יימצאו עיקרים שבובר ייחס לחסידות שאין להם במה לאחוז , כלומר שהחוטים הסלקטיביים לקוחים מעולמה של החסידות ולא 6 שלום , פירושו של בובר לחסידות , . 364-363 מן הראוי לתת את הדעת ליסוד השניותי שבדברי ביקורתו של שלום על בובר , העשוי ללמד על הלך הרוח שמתוכו נכתבה ביקורתו . מצד אחד הוצג בובר כמי שיש לו ידיעה מקיפה בחסידות , כלומר לא מדובר ...
אל הספר