הבעייתיות שבהתקשרות אל העולם הגשמי , שעליה עמדתי לעיל ( עמ' — ( 231-228 התקשרות העלולה לנתק את הקשר שבין האדם לאלוהים ולמשוך את האדם אל החומריות ואל הפיתויים הקשורים לספרה הארצית — מתבטאת באופן מיוחד ביחס אל האישה , המייצגת עבור חכמים גברים את נקודת השיא שבמשיכה ושבפיתוי . מצד אחד פגשנו בהשקפה בחסידות שישנו נתיב המוליך מן הארצי אל הרוחני , ונתיב זה מצויר אכן באמצעות המגע עם האישה , אולם מצד אחר הייתה קיימת מודעות לסכנה שהאדם לא יראה במגע זה שלב בדרך המוליכה לאלוהים ויבקש למצות את מגעו עם הספרה הארצית ועם הספרה הנפשית הכרוכה בה עד תומה . כפל פנים זה ביחס למישורים הארציים יותר של האהבה מופיע הן ב"משתה" לאפלטון הן במקורות חסידיים , כפי שראינו לעיל . אחד המקורות היפים שהשפיעו על המחשבה החסידית , המבטא כפל פנים כזה , מצוי בספר ראשית חכמה לר' אליהו די וידאש . השוואה בינו ובין יחסו של בובר לאישה ולזיקה שבינה ובין "האתה הנצחי" תצביע על הדומה ועל השונה בין התורה הקבלית החסידית ובין מחשבתו של בובר : וכן נלמד ממעשה אחד שכתב הרב ר' יצחק דמן עכו ז"ל אמר כי יום א' מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ וירא...
אל הספר