א. פתיחה

הדחף המניע לכינונה של זיקת אני-אתה אצל בובר אינו כרוך רק באחריות ה"אני" ל"אתה" בבחינת חובה מוסרית כלפיו , אלא גם בכיסופים , בתשוקה ובכמיהה אליו , כלומר בראיית ה"אתה" בממשות החסרה לאדם מתוך שיודע הוא על קרבתו 2 הסובסטנציאלית המוקדמת עמה ; היות ה"אתה" בעבורו "אתה שמבראשית" ( ליקוי האור האלוהי , . ( 229 קרבה זו בין העיקרון הדיאלוגי לכיסופים הביאה את בובר לדון במהותם של האהבה ושל הארוס " , כדי למקמם ביחס לעיקרון הדיאלוגי . מרכזיותן של אהבת אלוהים לאדם , אהבת האדם לאלוהים ואהבת הבריות הכרוכה בהן בולטת גם 5 במסותיו של בובר על החסידות . בובר נקט בפירושו לחסידות פעמים מספר את לשון האהבה לציון היחס בין אלוהים ועולמו , לציון היחס הראוי בין הבריות ( רוחה 1 למשל אני ואתה , ; 49 , 23 , 20 , 10 על המעשה החינוכי , ; 250 , 243 דו שיח , ; 152 , 150-149 אלהים והנשמה , צח . 2 אני ואתה , . 21-20 כך גם כדבריו של בובר על אופיו הכללי של המקרא כתעודה דיאלוגית : "כל מקום שכתובים בספר קולות של זעקת מבוכה , הרי זו מבוכתו של אדם שטעם את טעמו של ריחוק לאחר שטעם את טעמה של קירבה ולמד ממנה כל מה שהיא יכולה להורות" (...  אל הספר