ראינו כיצד ברר לו בובר חוטים סלקטיביים מעולם הדבקות החסידי עבור הגותו הדיאלוגית . אף שזיהינו דמיון מסוים בין טיפולוגיית הדבקות של בובר לטיפולוגיית דבקות המוליכה מן העולם לאלוהים ולטיפולוגיית דבקות המאוחדת עם אידיאל התיקון , מקורות חסידיים לא השתמשו במינוח של אני ואתה לציונה של הדבקות . לפיכך ראוי להעלות את השאלה , האם ניתן לזהות בתורות חסידיות קבליות יסוד והשראה לתפיסתו הדיאלוגית של בובר ? טיפולוגיית הדבקות של בובר מדגישה במיוחד את מידת הישירות שבין ה"אני" , "אתה"ל וישירות כזאת לא הודגשה במקורות הנזכרים לעיל . למשל , בתיאור החסידי של סיוע נפשי ורוחני לאדם על ידי דיבורים של חול או של קדושה ( לעיל ליד ציון הערה ( 19 לא מודגשת כלל מידת הישירות שבמגע , וכן בתיאור הפיכת חומר לצורה לא מודגשת ישירות כזו . 34 בובר , ספינתה , יז . ראו על כך גם להלן כפרק התשיעי , הדן בפירושו הדיאלוגי של בובר לתורת הצמצום . 35 דוד ברזילי ציין , כאמור , את החסידות כאחד משלושה גורמים שהביאו להופעתו של העיקרון הריאלוגי אצל בובר ( האדם הדיאלוגי , , ( 40-39 אולם הוא לא ציין מהו הגורם הדיאלוגי שבובר מצא בחסידות , וכיצד...
אל הספר