בהקדמתו למסותיו המכונסות בספרו "בפרדס החסידות" ( 1945 ) כתב בובר על תורת הניצוצות : רצוני שיבינוני כהלכה . אמנם איני יכול להאמין אמונה פשוטה כמשמעה , מה שהחסידות מלמדת בעקבות הקבלה המאוחרת : כי בכל הדברים והעצמים שבויים ניצוצות העצמות האלהית הקדמונית , כל אחד כעין קומה שלמה , וכי בידינו לגאלם על ידי מגע קודש עם הדברים והעצמים . אבל איני יודע ציור נאות אחר למה שאני מאמין , למה שהחסידות לימדתני להאמין : כי הוויה אלהית חבויה כדברים ובעצמים , וכי איני רשאי לחוש בהוויה וו אלא אגב מגע אמתי עמהם , אגב מגע של אני ואתה , אבל במגע זה גם רשאי אני לפעול עליה , רשאי אני לפעול עליה פעולה "גואלת" — אלא שחייב אני להוסיף : כשם שהיא פועלת עלי . הדדיות אמתית היא — בזה אני מאמין — גאולת עצמות אלוהית . הקורא דברים אלו עשוי לתמוה , במה בדיוק בובר אינו יכול להאמין אמונה פשוטה כמשמעה לעומת האמונה החדשה שהחסידות לימדתו ושבה הוא יכול להאמין . מהו הפער שבין ההשקפה הקבלית החסידית בדבר הניצוצות השבויים המצפים לגאולתם ובין השקפתו של בובר בדבר "הוויה אלהית החבויה בדברים , "ובעצמים שעליה פועל האדם פעולה גואלת ? אולי ...
אל הספר