הקורא בספרו של בובר "אני ואתה" עשוי לתמוה , מדוע לא הזכיר בו בובר ולו פעם אחת את החסידות , או את שמו של הבעש"ט , שלהם הייתה לפי דבריו השפעה כה 1 רבה על חייו ועל מחשבתו ? השאלה תקבל משנה תוקף אם נזכור את דבריו של בובר , שבשנים שקדמו לכתיבת ספרו "אני ואתה" הוא עסק באופן כמעט בלעדי בחסידות ( העיקרון הדיאלוגי , . ( 215 ייתכן שהסיבה לכך נעוצה במעברים חוזרים ונשנים אצלו מדיון במהותה של היהדות כצורה מיוחדת של חיי אמונה להצגת השקפת עולמו באופן אוניברסלי עבור 2 קהל יעד רחב יותר . אמנם דרך הצגתו את היהדות ליכדה תמיד מאפיינים 1 ברצוני לציין בהקשר זה שתיאורו האוטוביוגרפי של בובר את "הפיכת לבו" ( דו שיח , , ( 123-122 שבו עסקתי בפרק השלישי , דומה באופן מפתיע לתיאורו כמסתו על החסידות "ראשית" ( 1940 ) את הפיכת הלב שעברה על למדנים שנפגשו עם הבעש"ט : "אמנם מניחי התנועה החדשה השתדלו והתאמצו לספח למחנם למדנים חשובים ; אבל בכל אחד ואחד הופעלה , כמו שמספרת האגדה על ר' בער ממזריטש בביתו של הבעל שם טוב , הפיכה פנימית אגב מתיחת ביקורת על אורח חייו עד כאן והכנסתו לאורח אחר , ומה שהיה עד כאן מרכז הורתו נעתק כלפי...
אל הספר