ניסיתי להראות בפרק זה כי למרות ביקורותיהם של מחברים עכשויים רבים , כמה מן הטיעונים שמציעה המסורת הפילוסופית לביסוסה של חובת הציות לחוק הם טיעונים המצליחים לבססה . הם מצליחים לבססה כחובה שהיא בעיקר , אך לא רק , חובה שבין אזרח לבין הקהיליה עליה הוא נמנה . הם מצליחים לבססה כחובה אוניוורסלית מבחינת נתיניה , היינו , כחובה החלה על כל האנשים . אך הם אינם מצליחים לבססה כחובה אוניוורסלית מבחינה זו שהטעמים התומכים בה נוכחים תמיד . על יסוד העדר אוניוורסליות זה , ביקשו כמה מן המחברים שהזכרתי כאן , לכפור בקיומה של חובת הציות , ולהחזיק בעמדה של אנרכיזם פילוסופי . ואולם , נראה כי אנרכיזם זה הוא חסר שיניים . אם הטוענים לו ביקשו לבשר בשורות חדשות , והמונח "אנרכיזם" יוצר ציפיות לבשורות דרמטיות למדי , נראה לי שהיה עליהם להראות כי לחובת הציות לחוק לא ניתן להזקק במקרים שבהם היא ממלאת תפקיד משמעותי בשיח המוסרי והפוליטי ושבהם יש לה משמעות מעשית חשובה . במקום זאת התמקדו האנרכיסטים הביקורתיים בהקשרים איזוטריים וזניחים , למשל , מעבר כבישים באור אדום בשלוש לפנות בוקר , הקשרים שבהם ממילא אין מרבים להזקק לחובת הצי...
אל הספר