במהלך שנות עבודתי הקלינית עם נשים שעסקו בזנות סברתי , כי יכולתן של הנשים לשרוד בהשפלה ובאלימות שכרוכים בעיסוק בזנות מושגת באמצעות צריכה שוטפת של סמים , אשר מקהים את התחושות הנפשיות והגופניות . רוב הנשים העוסקות בזנות מכורות באופן עמוק לסמים קשים או לאלכוהול , והן מספרות שעל מנת "לצאת לעבודה" הן נוהגות לקחת כמות גדלה והולכת של סמים . עם זאת ישנן נשים , מעטות אמנם , שעוסקות בזנות ואינן מכורות לסמים . יכולתן לעסוק בזנות ללא שימוש מאסיבי בסמים או באלכוהול הייתה בגדר תעלומה בעיני , עד למחקר שערכתי , וגם בעיניהן . לדוגמה , מירית , שעסקה מספר שנים בזנות ללא שימוש בסמים , תוהה במהלך טיפול קבוצתי : " אני לא מבינה איך יכולתי לעשות את זה סחית " ? רק במהלך המחקר על חוויית הזנות התברר לי , כי הבסיס המרכזי שעליו נבנית היכולת לעסוק בזנות הוא המנגנונים הדיסוציאטיביים , שהם מנגנוני ניתוק , שיכחה ( אמנזיה , ( פיצול ושינוי מצבי מודעות רבים ומגוונים ( אלה יפורטו בהמשך . ( מנגנוני ניתוק אלה מתפתחים בעקבות טראומות כדי לשרוד במצבים קטסטרופליים לגוף ולנפש . הם מתפתחים כמנגנון הגנה מפני טראומות , והופכים להיות...
אל הספר