יעקב השו 0 ר למחרת מסיבת הפורים , השכם בבוקר , עוד בטרם יצלצל הפעמון את צלצולו הראשון , כבר תלויה על גבי לוח המודעות הצהבהב שבחדר המורים הודעה בכתב ידה של המנהלת על ישיבה דחופה ומיוחדת שתיערך בסוף אותו היום , ישיבה שכל המורים , ללא יוצא מן הכלל , נדרשים ליטול בה חלק . ובשעה שתיים , אחרי שמסתיימים הלימודים ואחרי שסוגרים את השער הראשי על מנעול ובריח לוודא שאין יוצא ואין מי שעלול להפריע , ואחרי שהילדים הולכים לדרכם , באים המורים לחדרה של המנהלת ותופסים איש איש את מקומו , ועל אף הדוחק והצפיפות , ועל אף שהאחרונים להגיע כבר לא נמצא להם מקום ישיבה אלא הם נאלצים לעמוד סמוך אל הקיר , מניחים משקל גופם פעם על רגל אחת ופעם על השנייה , ועל אף החום הכבד השורר בחדר המלא לאין הכיל בשעה זו של צהרי יום - למרות כל אלה אץ איש מהמורים נאנח או רוטן והכל מביטים במנהלת ומצפים למוצא פיה . המנהלת , שעתה אינה דוחקת . היא גומעת במתינות מן הקפה בשעה שאצבעותיה טופפות על גבי השולחן . אחר כך היא משתהה קלות על פני המורים וסוקרת אותם בנחת ובשום לב , ורק אז , כאשר בחדר לא נשמעות אלא אנחותיו הקצובות של המזגן , היא פותחת ...
אל הספר