את חרפת ההבלגה גלל מעל הישוב הנוער הלאומי בחדשים האחרונים על אף מיעוט הכוחות שעמדו לפקודתו . ולא רק הצלת הכבוד היתד . כאן , אלא שגם ניצני התוצאות המעשיות כבר התחילו להיראות . מי שראה את פרצופי הערבים ב"יום ראשון השחור" ובימים שלאחריו יכול לתאר לעצמו איזה פחד נפל עליהם . כל הגבורה המחוצפת שלהם , אשר במשך שנה וחצי דקרה את העיניים — נעלמה פתאום בבת אחת . ולא עוד אלא שנתפרסם כרוז של סוחרים ערבים ויהודים הקורא לשלום . הנשים הערביות , שהלכו אחרי מיטות ההרוגים , קיללו לא את היהודים שרצחו את בניהן ובעליהן . הן קיללו את המופתי בקול רם ובראש חוצות . הטירור הערבי ושותפו הטוב והנאמן — ההבלגה היהודית —יצרו בארץ מצב כזה שיהודי היה מוכרח להימנע מכמה עבודות , מפני שהמוות היה אורב בדרכים , בעוד שערבי היה יכול ללכת לכל מקום שרצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו , אפילו בסביבה יהודית טהורה . ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמליים ואת עבודותיהם הרגילות . מעטות היו הפעולות שהספקנו לעשותן , אבל די בהן ובהש תלשלות תוצאותיהן להוקיע את האפסות של ההגנה הפסיבית , שעדיין רוב הישוב דבק...
אל הספר