ניתוח היסטורי של הסכסוך בין ישראל למדינות ערב מראה בבירור , שפתרון העימות הוא פוליטי בעיקרו . השלום הוא קודם כל בין המנהיגים ולא בין העמים . השלום עם מצרים וירדן מחזיק מעמד דה פקטו כבר יותר מ 30 שנה , זאת למרות שבשנים האחרונות ( בעיקר עקב האינתיפאדה השנייה ) העוינות בין העמים גדלה , וישראלים אינם מתקבלים עוד ברצון בירדן ובמצרים . בתקופות שונות היו היחסים האישים עם הפלשתינים בגדה סבירים למדי , ובכל זאת עובדה זו לא שיפרה את הסיכוי לשלום , כאשר הפוליטיקאים נכשלו בהשגת ההסדר . הפעילות של מרכז פרס לשלום וארגונים הומניטריים אחרים היא נכונה וראויה , אולם ללא פתרון הסכסוך הפוליטי על ידי המנהיגים , אין כל סיכוי להתייצבות היחסים באזור . פעולת טרור של פלשתיני בודד וההתעמרות של חיילי צה"ל בפלשתינים במעברים , דומיננטיים בהשפעתם , בהשוואה למשחק כדורגל פלשתיני ישראלי שיוזם מרכז פרס , והמבין יבין .
אל הספר