חוקי עידוד צמיחה

בהשוואה בינלאומית נמצא שממשלות יכולות לסייע לצמיחה באמצעות השקעות בחינוך ובתשתיות פיזיות . לא נמצא שסך כל הסיוע האחר לצמיחה כגון חוקי עידור למיניהם , מסייע לצמיחה נטו , אף שצעד ספציפי זה או אחר אכן עשוי לסייע לצמיחה . הסיבה לכישלון חוקי העידוד למיניהם הוא ברור . כל סיוע למגזר זה או אחר מחייב מיסוי , דורש התערבות ביורוקרטית , מחייב מעקב צמוד של פקידים על מקבלי המענקים , דורש מעורבות של שרים ופוליטיקאים . מכלול זה של חסמים אינו מאפשר פעילות מביאת צמיחה , והסיכוי לכך הוא אפסי . בשנים האחרונות ראינו שהפעילות הכלכלית יצרה תוספת מועסקים שנתית של בערך כ 100 אלף איש לשנה . מכאן נובעת חולשתה של הטענה , שכדאי לסייע במאות מיליוני ש"ח למפעל ספציפי , שקולט עשרות או מאות עובדים נוספים או מונע פיטורים של כמה עשרות עובדים , כאשר סיוע זה חייב להיתקזז מהוצאות אחרות . לפיכך מסקנתי הכלכלית היא , שחוקי עידוד אינם מצליחים להגדיל בממוצע את שיעורי הצמיחה במשק , וראוי להפעיל אותם רק לעידוד אזורי פיתוח . זאת , אף אם אין הם ממש יעילים . מדי פעם אני מוצא עצמי בחילוקי דעות עם אדם שאותו אני מעריך במיוחד יו"ר "טבע"...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד