ראש ממשלת ישראל , כמו נשיא ארה"ב , וכמו קסטרו מנהיג קובה או דיקטטורים אחרים , מהווה את הגורם המרכזי והכמעט יחידי בהכרעות ביטחוניות ופוליטיות . בדמוקרטיה כמו בדיקטטורה , המנהיג הוא שמכריע בשאלות מלחמה או שלום , ועל פיו יישק דבר . ברור אפוא מאליו , שהמנהיג חייב לשקול את מאזן הכוחות בארצו . ברור שהוא לוקח סיכון אישי בכל צעד מצעדיו , כיוון שההחלטה נתונה בידיו , והוא שמחליט וקובע באופן בלעדי מה ייעשה . כך למשל , כאשר מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה בשנת , 1977 הוא החליט שיש להגיע להסכם שלום מהיר עם מצרים . הוא נמנע מלדון בכך בציבור , בכנסת או בממשלה , לכן מינה את משה דיין לשר חוץ שלו , ושלח אותו למרוקו לפגישה עם תוהמי , נציגו של סאדאת . השניים סיכמו את עקרונות הסכם השלום . גם סאדאת , קיבל החלטה אמיצה ואישית , השלום הפך לבלתי נמנע . תהליכים דומים התרחשו עם כל ראשי הממשלה . בן גוריון קיבל החלטה אישית לפתוח במלחמת סיני ; גולדה מאיר סירבה להצעת דיין סאדאת לחתום על הסכם ; רבין "סגר" בלונדון הסכם עם חוסיין , ואותו רבץ הפקיד את מכתב הוויתור על הגולן בידי וורן כריסטופר , ללא ידיעת שמעון פרס . מציאות ד...
אל הספר