אברהם יעקב ברוור כתב שהים הוא המתנה ה"נהדרה" אך היחידה שנתן הקדוש ברוך הוא לתל אביב . בעיר פעלה קבוצה של "מתרחצי החורף בתל , "אביב ובקיץ התמלא החוף עד אפס מקום במטיילים , ברוחצים , במשחקים ובסועדים . חוף הים היה פתוח לכול . היה אפשר לשבת במסעדות שלאורכו , לאכול , לשתות ולרקוד בהן ; לקנות תירס , גזוז או גלידה מהרוכלים , להצטלם אצל צלמי החוף , לשחק במשחקי ספורט שונים , לרחוץ במים , להשתזף על החול , לשכור כיסאות נוח או סתם להתהלך לאורך קו המים . בשנת 1926 הוקמה בימת עץ שעליה ניגנו תזמורות במוצאי שבת במשך חודשי הקיץ . בשפת הים "ימצא את מקומו איש איש לפי כיסו , איש איש לפי . "רישותיוד שלום אש כתב שהיא משמשת "מגן ומקלט לכל הנדחים" המוצאים בה שלווה . כל תל אביב נוהרת אל שפת הים : בשעה חמש בבוקר מגיעים יהודים גרמנים הגרים סמוך לחוף , אחר כך באים פקידים לטבול לפני העבודה ותלמידי בתי הספר באים עם מורי ההתעמלות . מאוחר יותר בבוקר מגיעות "נשים צעירות בתלבושת מודרנית מחשיפה עם כלבלבים , ואחריהן מבלי . "עולם ובחצות היום מגיע הדוחק לשיאו . אדונים ופועלים קוראים ספרים על שפת הים , תלמידי גימנסיה מכיני...
אל הספר