בחיפוש אחר המשותף לכל המחזות הללו - כחלק מהסגנון המצביע תמיד באופן ישיר אל הממשות , זו הממשות העולה מכל מחזות המיתוס - יש למנות את התחבולה המרכזית , שבה מנער לוין מעל עצמו את הצורך לעשות שימוש ב'סבירות . 'עלילתית בפרק השלישי עמדתי על מקומה של השרירותיות בבניית העמדה הקומית של לוין . כתבתי כי הרצינות היא העמדת פני 'כזה הוא , 'העולם והנחת זיהוי בין הטבע ; 'חוקים'ל הקומדיה שמה לאל את הרצינות הזאת ואת הזיהוי הזה . במחזות המיתוס , לעומת זאת , תופסת השרירותיות מקום מרכזי , כדי לומר שגם אם אין זה נראה , 'רציני' אלה הם פני הדברים - כזו היא הזוועה , ומכאן האווירה הגרוטסקית . השרירותיות היא מעין תחבולה תיאטרונית , 'פשוטה' אפילו ' נחותה' ( מבחינת המסורת האריסטוטלית . ( התחבולה הזאת מקבלת את עוצמתה הרעיונית דווקא מכך שכל האסונות , כל הזוועות , כל מעשי הרצח - בקצרה , כל מה שמתרחש על הבמה ומקדם את העלילה - מתרחש 'ללא סיבה' סבירה . "אל תשאלו לפשר , "הנפילה אומר הליצן הציני למראה ייסוריו של איוב , "ללקח או למשמעות , / רק צפו במחזה : אדם נופל , ועוד מעט ימות" ( ייסורי איוב ואחרים , . ( 101 וכך , ברבות ...
אל הספר