הפזמון "מה אכפת לציפור" ( 1970 ) מסתיים בגבולות העניין האסתטי . אדישות הציפור היפה , אדישות הים העמוק , אדישות העץ הירוק , כולם מקיימים יחס אכזרי כלפי האדם . הוא משתוקק אליהם , והם אדישים אליו : אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק , אדם שר שירים כי הים הוא עמוק , אם תעוף הציפור , לא ישיר עוד שירים , מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק ( מה אכפת לציפור , . ( 276 היופי הופך ליופי מתוך היותו בלתי מושג , או לחילופין הסבל הוא ממלא המקום המוצלח ביותר של התענוג . זהו גם מצב הצופה בתיאטרון , או מצב הגבר המביט באשה היפה . מכאן פתח לוין בחקירה של המצב המאזוכיסטי . לוין אינו עוסק במה שהמאזוכיזם מוגדר באמצעותו - סיפוק מיני מהתענות - אלא בוואריאציה על הגבירה הבלתי מושגת , זו של הפנטזיות המאזוכיסטיות . גיבור הקומדיה בוחר בסבל . לוין מתבונן בו באהבה , בחמלה , בגיחוך . לוין , כאמור כבר , אירוני מאוד , ואף על פי כן הוא שיכלל את עיסוקו במזוכיזם אחרי שקרא אודותיו , במשך השנים , ואחרי שזה כבר "ביצבץ" כסימפטום ( למשל בהיפוכונדריה של לידנטל . ( הממד המובהק ביותר של המבנה הזה נתפש כחלק מנרטיב שהצבענו כבר לעברו : הגבר ,...
אל הספר