כבר דנו בפרק הקודם בקביעת היקף התנאי במדינות שונות , וראינו כי לנוהג בישראל יש ייחוד מסויים , בישראל כולל התנאי רק אותן עבירות שנקבעו בגזר הדין , ואילו במדינות אחרות אין השופט קובע את התנאי בגזר דינו אלא הוא קבוע בחוק . בדיקה של תולדות החקיקה הישראלית בסוגיה זו מגלה כיצד התקדמה החקיקה בשלבים עד למצב הנוכחי , שבו כולל התנאי רק עבירות שנקבעו בגזר הדין . בהצעת החוק בתשי"ד כלל התנאי כל עוון וכל פשע . הצעה זו נדחתה , ובחוק שנחקק נאמר , כי התנאי כולל עבירה שהיא פשע או "אחד העוונות המפורשים בגזר . "הדין בשנת תשכ"ב הוצע לתקן את החוק באופן שייאמר בו , כי התנאי כולל " אחד הפשעים או העוונות שפורשו בגזר דינו , ואם לא פורשו כל פשע . "שהוא כלומר , אמנם עדיין ניתן יהיה שלא לפרש פשעים בתנאי , ואז כל הפשעים ייכללו בו ממילא . אך העיקר בהצעה זו היה בכך שלראשונה תוענק לשופט הסמכות לקבוע אילו פשעים ייכללו בתנאי . הנוסח שהתקבל הרחיק לכת עוד יותר . אין בו הסיפא של הצעת החוק , כלומר המילים "ואם לא פורשו , כל פשע . "שהוא לפיכך , רק פשעים ועוונות שפורשו בגזר הדין כלולים בתנאי . נציין שוב , כי קיים קשר ישיר בין ...
אל הספר