סעיף ) 52 ב ) לחוק העונשין , תשל"ז , 1977 [ סעיף 18 ( ב ) בחוק הקודם ] אומר : מי שנידון למאסר על תנאי לא ישא את ענשו אלא אם עבר — תוך תקופה שנקבעה בגזר דינו ושלא תפחת משנה ושלא תעלה על שלוש שנים ( להלן — תקופת התנאי ) — אחת העבירות שנקבעו בגזר הדין והורשע בשל עבירה כזאת ( להלן — עבירה נוספת ) תור תקופת התנאי או לאחריה . סעיף זה מהווה הסבר ופירוט של הסיפא של סעיף ) 52 א . ( הוא מסביר מהו עונש על תנאי . אורד תקופת התנאי נקבע על ידי השופט לפי שיקול דעתו , כאשר המחוקק קבע מינימום של שנה אחת ומקסימום של שלוש שנים . אשר לקביעת אורך תקופת התנאי , אפשר להבחין בשלוש שיטות 36 י . 1 המחוקק קובע את תקופת התנאי , ולשופט אין כל שיקול דעת באשר לקביעת אורך התקופה . כך היה הנוהג במאסר על תנאי המקורי באירופה . שיטה זו נהוגה עדיין בכמה מדינות , בעיקר בדרום אמריקה . בכמה מדינות נקבעה בחוק תקופה ארוכה לגבי מקרים שבהם העבירה העיקרית היא פשע , ותקופה קצרה יותר כשהמאסר על תנאי ניתן בגין עוון . " . 2 המחוקק קובע את משך תקופת התנאי , אך השופט רשאי , לפי שיקול דעתו , להאריך את התקופה עד למקסימום מסויים . שיטה ...
אל הספר