מבוא בשירו "שיר אלי ' "עליונים מצביע אורי צבי גרינברג על תכונה אנושית שהיא בחינת מושכל ראשון : שאיפתו של האדם לנעלה ולבלתי מושג , ובכך לעלות אל מעל לשגרת יומו ולגעת במחוזות שהוא מגדירם מחוזות אלוהיים , תכונה אקסיומטית זו קיימת באדם , אם כי לא תמיד במודע . גרינברג פונה לאדם לשים את לבו ולהתוודע לאותה תכונה . בפתיחה הוא משתמש בגוף ראשון רבים , אחד מן הקהילה האנושית : שימו לב אל עצמנו , כי נשא לשמים עינינו , לעת-כסף-עת-עצב , כי נעל ברן כסופני : הנהייה למחוזות עליונים אינה מעשה של יום-יום . החוויה מותנית ברגעים נדירים של חסד , שנשזרים בהם זה בזה הכוסף והעצב . ארבע המילים : "לעת-כסף-עת-עצב" מחוברות במקפים הבאים לציינם כמושג אחד שמגולמת בו מהותם של אותם רגעי חסד . בשעת רצון שכזו עולה ובאה התרוממות הרוח המגביהה אל האין-סוף , ונוגעת במחוזות האלוהיים המשוקעים בזיכרון ההיסטורי של האדם . ובהמשך השיר עולה ממד נוסף : כאלו בני נפילים הננו ובנותינו . מכתם השמש הזאת ה ; ה פעם נזרנו ומטיב היךס הזה היה פעם אדרנו . בהגדרת ממד זה שלושה אלמנטים המסויגים בביטוי הספקני : . "כאילו" כאילו שייכים 2 אנו בני האדם...
אל הספר