למרות אמונתו כי הנביא הוא אדם עליון קובע הרמב"ם , כי ביחס לכבוד המלך אין לו שום מעמד מיוחד , אלא עליו לנהוג כאדם מן השורה : "אפילו נביא עומד לפני המלך ומשתחוה . "ארצה מצב זה מתבסס במשנה תורה על מקרא המצביע על כפיפות הנביא למלך מבחינה טקסית . בספר המצוות , לעומת זאת , נוקט הרמב"ם עמדה עקרונית ורחבה יותר ( בעקבות הברייתא : ( "יהיה בלבנו בתכלית הכבוד והגדולה והרוממות שאין למעלה ממנה , עד שתהיה מעלתו אצלנו גדולה ממעלת נביא מבין הנביאים שבדורו " . אולם אף כאן אין הרמב"ם מתייחס להערכת הנביא כדמות רוחנית , אלא לשאלת המחווה הציבורית כלפי המלך המבטאת את תחושת " הכבוד הגדולה והרוממות" — הפנמת הסמכות והמעמד החברתי . בהקשר זה לא הוקצה לנביא שום מעמד מיוחד . ייתכן כי דווקא חשיבותו הרוחנית והעצמה הממשית העשויה להתרכז סביב הנביא הן המחייבות את עליונותו האישית הברורה של המלך במישור החברתי , ועל כן ההבלטה המימונית שנועדה לשמור למלך — ולשלטונו — את מעמדו הפוליטי ( וכבר הערנו לעיל , כי אין הלכה של "כבוד" בכלל כלפי נביא , ושמא מהותה הבלתי ממסדית של הנבואה היא הגורמת . ( עמדתו של הרמב"ם בנושא זה היא חד משמ...
אל הספר