הכלל דינא דמלכותא דינא ( דד"ד ) הוא האמצעי ההלכתי המאפשר את הפעילות האדמיניסטרטיבית ציבורית של המלכות , הוא המקנה לפעילות זו את ממדה הנורמטיבי וגם משמש כלי בקרה עליה . הדיון בכלל זה מגדיר את גבולות ה"דין" ותוחם אותו . השאלות הבסיסיות עולות כמעט מאליהן : לאיזה דין מייחסים סמכות , ואיזה דין נעדר סמכות ? ובצורה מופשטת יותר , מה הם תוכני דין המלכות הנורמטיבי ? שהרי ברור כי ההלכה לא תכיר בסמכותה של כל הוראה שתצא מפי המלכות ללא כל אבחנה מוסרית , דתית או משפטית . ואכן נידון הכלל דד"ד בספרות ההלכה למן התלמוד ועד לשאלות ותשובות בנות זמננו . באופן כללי אפשר לומר , כי הרמב"ם דוגל בתפיסה רחבה של "דין , "המלכות ואינו יודע רבות מן ההגבלות שהטילו חכמים אחרים על סמכות המלך . אין הוא מבחין , לדוגמה , בין דין קרקעות לדין מיטלטלין , ואין הוא שולל את זכותו של המלך לחדש את חקיקתו כרצונו . אף מצינו שהרמב"ם מקנה תוקף הלכתי לקנסות 57 "מלכי ישראל ... הם אלמים בעלי זרוע ואינם נכנעים תחת עול הדיינים" ( הלכות עדות יא , ט 58 . ( למקורות סמכות זו ולהיקפה ראה לעיל פרק שישי , סעיף "דינא דמלכותא דינא" ככלל החל על כל מ...
אל הספר