מקובל על חוקרי תולדות ההגות הפוליטית , שקיימים כמה דפוסים אידאיים במינוי מנהיגות : לפי הראשון שבהם מסמיך העם עצמו ( או נציגיו ) את מנהיגיו , ומדובר 18 ר' יעקב בר' אבא מארי אנטולי , מלמד התלמידים , פרשת משפטים , ליק , 1882 עא ע"ב —עב ע"א . תודתי נתונה לד"ר אליעזר גולדמן , שהעמידני על דברים אלה . 19 הלכות זכיה ומתנה א , טו . לסמכות החקיקה מטעם דינא רמלכותא דינא אצל הרמב"ם ראה שילה ( לעיל הערה , ( 2 עמ' , 134-132 אם כי מסקנתו שונה משלי . לבעיית סמכות החקיקה ראה לעיל בפרק ד . אפוא בסמכות העולה ממני ; לפי השני הא ל מטיל את המנהיג על העם , כשהסמכות יורדת מלמעלה . בדפוס השלישי , והוא אולי הנפוץ שבכולם , משתלבים שני מרכיבים אלה , והמינוי יונק מהרשות השמימית ומזו הארצית אנושית גם יחד . במקרים כאלה קשה לפעמים להחליט איזה מרכיב הוא הדומיננטי והיוזם ואיזה הוא המסכים והמאפשר , ועל פי רוב יתקיימו כמה נוסחאות מתחרות בנוגע לנקודה
אל הספר