בעוד הרמב"ם מרחיב את הדיבור על מגמות המלוכה , אין הוא רואה צורך להרחיב בשאלה המקובלת על הוגה דעות מודרני : בעיית מקור הסמכות של המלכות המדינה . הוא נוגע במוסדות השלטון במורה נבוכים כדי להצביע על חיוניותם החברתית ועל תפקידם האינסטרומנטלי הרוחני , ולא כדי לעמוד על מקור סמכותם . חיוניות זו עשויה לשכנע בנחיצות הפוליטיאה , אך אין היא בדרך כלל מקור לסמכות , להוציא צורות מסוימות של המשפט הטבעי . מגמות המלוכה בהלכות מלכים תורגמו לפעולות הלכתיות מעשיות , שהן עיקר בניינו של ספר משנה תורה , וגם שימשו הנחיה פדגוגית להורות למנהיג את הדרך אשר ילך בה במילוי תפקידו בכלל . ואכן אין המסגרת ההלכתית השגרתית ' תובעת התייחסות אידאית לשאלת מקור הסמכות . שאלה זו נראית מיותרת עוד יותר במקרה שלנו , כיוון שהרמב"ם פוסק כי מצוות א לוהים להעמיד מלך על ישראל , ומכאן משתמע כי סמכותו ( ובוודאי סמכות המלכות בכללה ) מעוגנת בצו זה ובמקורו השמימי . שיטה זו אינה זרה לתרבות אנוש , אם כי הביסוס הבלעדי של הסמכות על " הזכות הא לוהית" הוא נדיר יותר ממה שרגילים לחשוב . אמנם אף כאן מתברר כי אין תשובה חד ממדית , פשטנית ( מהסוג "או...
אל הספר