אם בנושאי שררה קבע הרמב"ם כי אין מורידים אדם אלא אם סרח , וכי "מעלין בקודש ולא מורידיך , שונה יחסו לגבי מעמדו של המשרת את הציבור . וכך כתב : הנוטע אילנות לבני המדינה , שהפסיד ; וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות ; והמקיז דם שחבל ; והסופר שטעה בשטרות ; ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות ; וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזרו את ההפסד שהפסידו — מסלקין אותן בלא התראה , שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן , הואיל והעמידו אותן הצבור עליהן . אומן או נותן שירותים שנכשל בתפקידו יסולק . כאן חידש הרמב"ם כשחיזק את ידי הציבור לעומת מעסיק פרטי וקבע , כי שכירי הציבור מותרים ועומדים לבל יגרמו הפסד לציבור המעסיק אותם . אולם מעניין אותנו לא רק היתרון שמעניק הרמב"ם לציבור , אלא עצם זכותו לסלק עובד הגורם הפסד , ואין הכוונה להפסד כלכלי בלבד . הלכה זו מעלה , כמובן , את שאלת ביצוע התפקיד שהוטל על בעל שררה ; מסתבר כי בעל שררה מתאפיין בסמכות הציבורית שניתנה לו , ובעובדה שתפקידו — כפי שניתן להבין את גישת הרמב"ם — הוא סמכותי בעיקר ולא מקצועי , דוגמת השתל , הטבח והמורה ; מכאן שלא יוחלו עליו הכללי...
אל הספר