ד. הדיינים ובתי המדרש

שני היסודות שנתבארו בשני הסעיפים הראשונים של פרק זה , מבארים גם את מקומו של הדיין ובית הדין במשפט של התלמוד . נתבאר שם , שהמשפט בתלמוד מלמד כל יחיד ויחיד מישראל לעצמו שיקיים את הלכותיו , ואינו מלמד את בעלי השררה , השליטים והדיינים , שישליטוהו על הציבור . אץ המשפט עניין לשופט ולבעלי הדין הרוצים להביא לפניו דברי ריבות , אלא דרך הנהגה לכל אדם לעצמו בכל שעה ובכל מקום . עוד נתבאר , שמקורות המשפט מקומם בבית המדרש במסירת מסורות ההלכות ומשא ומתן בטעמיהן , כדי להעלות מתוכן את הסברה המלמדת מתוך ההלכות שנמסרו הלכות חדשות בדרך של פסקים , פירושים , מימרות ותקנות שנאמרו על ידי חכמים ודבריהם נתקבלו על הלב וקיימו אותם , ומכאן כוחן , ולא משום כוח ושררה שניתנו ביד חכמים ממונים לחדש הלכות , לפסוק פסקים ולתקן תקנות . ומשום כך אין מרבים להביא בתלמוד פסקים במעשים שהיו , בתביעות ובדברי ריבות , לפי שלא מפסקי דין של דיינים יש ללמוד הלכה אלא מתוך משא ומתן בסברה בין חכמים . ומן הטעם שהמשפט מלמד כל יחיד ויחיד לעצמו ואינו מכוון למנהיגי הציבור , אין הדיינים ממונים וקבועים במקומם , ולא ניתן בידם כוח לכוף את הדין על ...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן