לימוד האותיות המשותף לרוב החדרים הארץ ישראליים הוא תחילת לימוד הקריאה על ידי הכרת האותיות : "הראו לילד את האותיות על פי הסדר וקראו לפניו . "בשמותיהן שמות האותיות הקדומים וסדר הא"ב נחשבו כמקודשים , ולכן היתה בלימוד זה תכלית בפני עצמה . ילד קטן או ביישן מאוד הושיבו ליד ילדים שכבר הכירו מקצת אותיות . המלמד נתן לכל אחד אות כתובה על לוח קטן ואמר לו ו "הא לך אות א' ולשני אומר : הא לך אות , 'ב ואומר להם , כשאקרא לכם לבוא אלי צריכים אתם להכיר שתי האותיות . "האלה וזה לפי מנהג אשכנז . גם בחדר הספרדי ידעו מלמדים זריזים להקל על לימוד האותיות , וכתבו אותן על קלפים צבעוניים . מנהג ישן , שנשתמר ברבים מחדרי תימן , היה להצביע על האות הנלמדת או לעבור עליה בחוטר מיוחד . מסורת עתיקה מאוד היא "האנשת" האות , כלומר היו משווים לה דמות ממשית ותכונות נעלות , כדי שצורתה תיחרט בזיכרונו של הילד , כגון י : "רגלו של גימל פשוטה כלפי דלת ; שין — שקר , אין לו , "רגליים אבל "אמת מלובנת" ( שבת קד , ע"א ;( ונוסחאות שונות של מדרשי אותיות דרבי עקיבא , כגון על אות הא "שיש לה פתח גדול ופתח . "קטן דימויים אלה השתנו והותאמו במש...
אל הספר