העינויים היו כלי לחקר האמת , לא אמצעי ענישה . הם נועדו לאמת חשד באמצעות הודאה , לכן עונו עדים שאמינותם הייתה מוטלת בספק מלכתחילה , עבדים למשל . ביוון העתיקה היו העינויים מנת חלקם של עבדים וזרים בלבד , אזרחים חופשיים לא עונו . ברומא הכוחנית היו העינויים נפוצים . בתקופת הרפובליקה אימצו הרומאים את העקרונות היווניים , והעינויים הוגבלו רק לעבדים ולזרים . כשהפכה רומא לקיסרות והסמכות עברה מהעם לקיסר , לא נחסכו העינויים מאיש וגם אזרחים רומאים עונו , בייחוד כדי לגלות אם פשעו נגד המדינה ונגד הקיסר . הקיסר נירון עינה את הנוצרים הראשונים ברומא כדי שיודו באחריותם לשרפת העיר . במשך הזמן הוגבל השימוש בעינויים . מרקוס אאורליוס הורה שאין לענות אצילים או פקידים גבוהים . הקיסר דיוקלטיאנוס הורה שאין לענות חיילים . משקיבלה הקיסרות הרומית את הנצרות , הורה תיאודוסיוס שאין לענות כמרים . למרות ההיקף הגדול של העינויים הוצבו להם מגבלות : נאסר לענות עבדים כדי לגרום להם להעיד נגד אדוניהם ; נשים בהיריון לא עונו . השופטים לא הורשו לענות יותר מן הנדרש כדי להגיע אל האמת , ונעשה שימוש בעינויים רק אם החשוד הראה סימנים ש...
אל הספר