תורת הכוונה בימי הביניים נושא הכוונה בתפילה או במצוה קדום הוא למדי , ונזכר בספרות התלמודית . באשר למצוה , ידועה הפלוגתא אם מצוות צריכות כוונה אם לאו , ובדרך כלל מסבירים זאת ככוונה לקיים מצוה מסוימת , למעט עשייה פיזית סתמית נטולת כל התכוונות מחשבתית . 1 הדבר ברור יותר לגבי תפילה , שהיא עשייה רוחנית . מעצם טבעה — אין די במלל , משום שאין בו כדי להביע את הסיטואציה הנתונה במלוא היקפה . לא בכדי מנו חכמים שורה ארוכה של לשונות תפילה , שלכל אחת גון הבעה מיוחד . לפיכך היה מקום לדרוש מן המתפלל שיכוון לתוכן ולמשמעות מסוימים . ויפה הביעו זאת בימי הביניים בדימוי , שחזר ונשנה : "תפילה בלא כוונה כגוף בלא . "נשמה עד כאן הרובד הבסיסי . ברם , חכמינו הצביעו על פן אחר שבהתכוונות זו . אין די שישים אדם את מלוא מחשבתו בחפצו ובצרכיו שלו , אלא יחשוב על בקשתו עד תומה , לאמור , עד היעד שהיא אמורה להגיע אליו . בתפיסה מונותאיסטית העניין ברור למדי . אין המשאלה נשלחת לחלל , שכביכול כל כח מתאים ימלא המשאלה מבחינתו , אלא יש בורא לעולם , המשגיח על הכל ועונה לקוראיו . לפיכך התמצתה דרישה זו באמירה : " המתפלל יראה כאילו שכ...
אל הספר