האמירה "לשם יחוד" וכר ידועה היטב לכל המצוי בסידורי תפילה , ונראה כאילו ימיה כימי עולם או לפחות מימי האר"י . מבקשים אנו אפוא לעקוב אחר גלגולי התפתחותה , ולבדוק אם באו בעקבותיה נוסחאות שונות או מרחיבות . לא נוכל לעקוב אחר כל היקרויותיה וסעיפיה ברחבי הספרות , ונעסוק כאן בנקודות המשמעותיות ובתחנות הביניים המרכזיות , תוך שנכיר הצטלבויות דרכים בספרות הקבלה , ההלכה , המוסר והחסידות . תחילה ראוי להעמיד כמה יסודות , ובכללם לא קבליים , שבשלב כלשהו הלכו ונתלכדו : א . ברית מילה 1 ב . דברי מדרש לעולם ו ג . הזוהר , שהרחיב את היריעה תוך דרישה להזכיר את שם ; 'ה ד . "נוסח" היחוד שהופיע בראשית המאה הי"ד , ברעיא מהימנא ; ה . התנופה החזקה שניתנה לו במאה הט"ז אצל חכמי צפת , וכנראה בראשם — ר' יוסף קארו ; מכאן נתגלגלו הדברים , נסתעפו ונתרחבו במהירות , ואף זכו להתפשטות עצומה . שורשים קדומים מיוחדת היא ברית מילה , עליה נאמר בפרקי דרבי אליעזר , סוף פרק כט , שהקב"ה הבטיח לאליהו הנביא : "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך . מכאן התקינו חכמים שיהו עושים מושב כבוד למלאך הברית" . 'וכר גם בשבלי הלקט ...
אל הספר