אנחנו לא מזמינים אנשים במכתבים . בשכונות ירושלים מכתבים נתפסים כמשהו ממסדי , הם אינם מבשרים בשורות משמחות , והרבה מהם הולכים לפח . מלבד העובדה שחלק מהתושבים אינם יודעים לקרוא , מכתב אינו מתקבל ברצון ואינו מעביר מסר מזמין , אלא מעורר חששות ורגשות שליליים שונים . אנחנו מזמינים אנשים להצטרף אלינו בכמה צורות , כולן אישיות . קבוצת הפעילים בדיור הציבורי גויסה בביקורי בית בהם נוצר קשר אישי . מטרת הפגישות הראשונות היא היכרות , להגדיר את הבעיה , להוציא את הכעס . בפגישות הראשונות נכחו כעשרה ער חמישה עשר דיירים , כולם אנשים שער אז לא השתתפו בפעילות קהילתית . את ההזמנות למפגשים השוטפים אנחנו עושים בדרך כלל בטלפון , ולא הרבה זמן מראש . קובעים פגישה כמה ימים מראש ושוב תזכורת באותו יום ולפעמים גם שעתיים לפני הפגישה , כי אנשים לא מנהלים יומנים . ההשתתפות בפגישות לא היתה סדירה לגמרי . עיקר המשתתפות היו נשים , והיינו מודעים לכר שהן לא תמיר יכולות להגיע : פעם הבעל לא חזר מהעבודה , ולא היה מי שיישאר עם הילדים ; או שהילדים של האחות חלו , והפעילה היתה חייבת ללכת לטפל בהם . המש מעות של העוני היא שאנשים מסתמ...
אל הספר