י " ל צונץ עומד בהקדמה לספרו על החשיבות הגדולה של הדרשה בציבור בפני הקהל בבית הכנסת או במקומות ריכוז אחרים . לדעתו יש הבדל בין המגע הבלתי אמצעי שבין הדרשן והציבור מחד , ובין הקורא והספר מאידך . הדיבור הישיר הוא היסוד העיקרי לחינוך במובנו הרחב ביותר , ולכן התורה שבעל-פה היתה הדרך העיקרית ללימוד החל בתקופה העתיקה ועד הדרישה לחידושה בימינו : הדיבור החופשי , המורה דעה , הכרח מופלג הוא . את כל קנייניו קנה לו מין האדם בכוחה של ההדרכה שבעל פה , על ידי החינוך הנמשך כל ימי חייו של האדם . גם בישראל היה דבר התורה נמסר מפה אל פה בכל הדורות , וכל ההתפתחות העתידה של המוסדות היהודיים אינה יכולה לבוא אלא ממקורו של הדיבור השופע בינה והכרה . על כן רבה התשוקה לדיבור ולקח . צונץ מתאר את הדרשה כהתפתחות של פרשנות המקרא שהיתה נפוצה מאוד בימי הביניים בספרד ובפרובנס . החכמים שהשקיעו את זמנם ומרצם בפרשנות המקרא והאגדה הביאו את ממצאיהם באופן טבעי אל בין כתלי בית הכנסת ובית המדרש , הן בגלל הצורך לבאר את פסוקי המקרא שנקראים בבית הכנסת בשבתות וימים טובים , והן מחמת הצורך הטבעי להעביר את חכמתם הלאה ולפרסמה ברבים . ה...
אל הספר