תפיסת הזמן על ידי חלוקתו לפרקים מוסכמים , המאפשרים חישוב תהליכים וצפיית אירועים טבעיים מראש , היא תנאי להתפתחות החברה האנושית . חשיבות הזמן כגורם המעצב אדם וחברה הובילה תרבויות ודתות לאורך ההיסטוריה להתגדר באמצעות חלוקת זמן מובחנת , ולהטעין בתכנים ובטקסים המיוחדים להן את החגים שנקבעו בפרקי הזמן הנבחרים . התפתחות כזו נמצא למשל בנצרות ובאסלאם , אשר התבדלו מקודמתן המונותאיסטית בעיצובן מחדש את לוח הזמן ומועדיו . גם התמורה במעמד ישראל , קודם לנצרות ולאסלאם , בצאתו מעבדות מצרים ושובו לארצו כעם לוותה בהתפתחות בלוח הזמן והמועדים , כמשתקף מקביעת חודש האביב ראש לחודשי השנה בעידן זה : ... " החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה } " ... שמות יב , ב , { ובמצוות שמירת חג הפסח { שם , יד . { העמקה בשיטת הזמן המקראית - המתייחדת במכלול בן שבעה מחזורי זמן , ובחילופי ראשי השנה בהתאם לשינויי המחזור השביעי : ' גלות-שיבה' - מעלה כי שורשיה קודמים לפרשת יציאת מצרים המתוארת בספר שמות ונעוצים בעידן האבות , ימי ראשית האמונה העברית המוצגים בספר בראשית . את שבעת מחזורי הזמן המקראיים נוח לסווג לשתי יחידות ...
אל הספר