פרסומי הממשלה בעברית ובאנגלית על אודות הערבים תיארו אותם בהתאם 83 לחלוקתם לעדות השונות . פרסומים אלה התעלמו מהיסודות המשותפים לכלל הערבים והדגישו את המפריד והשונה ביניהם , תוך ניסיון לצייר תמונה של "מיעוטים" בעלי זיקה נמוכה זה לזה . כדברי סמי סמוחה : המדינה מתייחסת לערבים כאל סדרה של מיעוטים אתניים , דתיים או לשוניים , בעלי ייחוד שונה , ומתעלמת מאופים הלאומי ומהאינטרסים המשותפים שלהם כמיעוט לאומי אחד . עצם ההבחנה בין העדות השונות בקרב האוכלוסייה הערבית איננו דבר מלאכותי . גם העות'מאנים והבריטים לא הכירו בקולקטיב לאומי פלסטיני וניהלו מדיניות שונה כלפי העדות השונות . עם זאת , כפי שיוסבר להלן , ממשלת ישראל , ברצותה למנוע גיבוש של זהות ערבית קולקטיבית בישראל , ניצלה והעמיקה את הפיצול , הרחיבה את השסעים ואף יצרה יריבויות פנים כפריות וחמולתיות והעמיקה אותן . לוסטיק קובע שמדיניות הפיצול הפנימי של הערבים היתה אחת משלוש אבני היסוד החשובות ביותר של הממשלה במדיניותה כלפי הערבים . אליהו ששון , שר הדואר , התנגד למדיניות הממשלה בתחום זה . בחודש אפריל 1962 ביקש ממנו מנהל מרכז ההסברה לשאת דברים בכינוס...
אל הספר