אחד מן היסודות העיקריים של ההפרדה החברתית , המבוצע עד עצם היום הזה , הוא אי גיוסם של רוב הערבים לצה"ל . פנחס לבון , שר הביטחון , ( 2 . 1955-7 . 1953 ) ביקש לשנות מדיניות זו במגמה להשוות את זכויותיהם וחובותיהם של בני כל העדות הלכה למעשה . לפיכך , בהסכמת ראש הממשלה דאז משה שרת , הוא הורה לרמטכ"ל משה דיין , שהתנגד לכך , להתחיל במהלך של גיוס הערבים לצבא . צעירים ערבים רצו מאוד להתגייס ואף באו להירשם בלשכות הגיוס . אלא שלבסוף לא בוצע הדבר בשל ההתנגדות בצבא , בקרב הערבים ובממשלה . פרט לדרוזים ולצ'רקסים שעליהם הוחל , בהדרגה , חוק גיוס חובה , ופרט לבדואים שהורשו להתנדב , רוב הערבים לא גויסו מעולם לצבא . נימוק הממשלה לאי גיוסם היה הרצון למנוע מהם להילחם בבני עמם ואולי אף בבני משפחתם בשעת הצורך . נימוק נוסף היה החשש שהם יפנו את הנשק ואת הידע הצבאי שירכשו נגד המדינה . נוסף על הנימוקים הללו , הרי באמצעות השארת הערבים מחוץ לצבא השיגה הממשלה שלוש מטרות . האחת היא זיהוים המתמיד כאויבי המדינה , היהודים והציונות , דבר המצדיק מדיניות ביטחון תקיפה כלפיהם . הדרתם מעול שמירת הביטחון , הכולל גם קורבנות בנפש...
אל הספר