המצב המדיני בשנת 140 לספה"נ. הגורמים לפשרה

בזמן האסיפה באושה , שבה פתחנו בפרק הקודם את סקירתנו על מצב היישוב , כבר מלאו כמאתיים שנה ויותר מאז השתלט גניוס פומפיום מאגנוס בשם העם הרומאי על ארץ היהודים . במשך התקופה הארוכה של שבעה דורות אלה שררו יחסי איבה תדירים בין השליטים והנשלטים . הרומאים ניסו בארץ ישראל כל מיני צורות של משטר : שלטו בעקיפין על ידי מושלים הנכנעים להם ( בית הורדוס ;( אחר כך הקימו את שלטון המשגיחים , בצירוף אבטונומיה פנימית לכהנים הגדולים ולסנהדרין ; הנהיגו שלטון נציבים ישיר , פיצלו את התחום היהודי לכמה מחוזות שלטון — למעשה השתמשו בכל התחבולות המדיניות שעמדו לרשותם . האמצעי היחיד שהיה מביא לפיתרון יסודי של הבעיה היהודית בארץ ישראל , עזיבת הארץ , לא היה יכול להתקבל על דעת הממשלה הרומאית' מכמה סיבות ו מפאת חשיבותה של הארץ כחוליה המקשרת את מרכזי שלטונה במזרח ( אלכסנדריה במצרים ואנטיוכיה בסוריה ;( מפני הצורך לשמור בידיה את כל חוף הים התיכון , ומחמת האחריות שנטלה על עצמה כמגינה על התרבות היוונית ( והערים היווניות שהיו נושאות תרבות זו ) בפני העמים המזרחיים : והעיקר —מפני הכרת כבודם של הרומאים כשליטים : עד ימי אדריינוס ...  אל הספר
מוסד ביאליק