אם מתקשים בימינו חכמי ההגדרות למיניהם במיונם המדויק של סוגים ספרותיים כוללים כגון הדראמה , האפוס והשיר הלירי , על אחת כמה וכמה גדולה מבוכתם ביחס לסוגים המשניים כגון הרומאן , הנובילה והסיפור הקצר וכיוצא בהם . לרוב כרוכה הגדרה מסוג זה במעגל קסמים שאין לו מוצא . המגדיר יוצא מהנחה , אפילו היא עמומה , שסוג זה או זה מסומן על ידי תכונה מסוימת או מספר תכונות , בין תימאטיות ובין מבניות . לאחר מכן מלכד הוא כמה דגמים שתורות אלה הולמות אותן , ועתה מגלה ומתאר הוא את תכונותיהן המשותפות של דגמים אלה בחינת קווים אופייניים לסוג זה , שהוא עצמו יצרו . מעתה כל פרט חדש שיש בו אותם סימנים משתייר לסוג המוגדר ונוטל בכבוד את שמו . כדי להימנע ממעגל קסמים מטעה זה הריני יוצא בדיוני מנקודת מבט טכנית ומצומצמת , בלא לבקש לתבוע לה מראש חשיבות של הגדרה שתחייב את הסוג כולו . יצירתו הסיפורית הענפה של ברנר מזמנת בכוח עצמה דיון באספקטים שונים , כרונולוגיים , תימאטיים , מבניים וסגנוניים . אחד האספקטים , הבולט לעין אף תור דפדוף ארעי בכללות יצירתו , הוא ההיקף . כוונתי לעובדה הניתנת למדידה , שהיוצר יצר יצירות בעלות היקף שונ...
אל הספר