בפרק הקודם טענתי שמוסדות החברה הטכנולוגית אינם כופים עלינו באופן בלתי נמנע עליונות הולכת ומעמיקה של תבונה אינסטרומנטלית . אולם ברור שבהניחנו אותם לנפשם הם נוטים לדחוף אותנו בכיוון זה . זו הסיבה שבשלה קדם לא אחת פרויקט שהוצג כקפיצה אל מחוץ למוסדות אלו . המרקסיזם הקלאסי קידם חלום אחד כזה , והלניניזם גילם אותו עד נקודה מסוימת . המטרה הייתה לחסל את השוק ולהכפיף את כל הפעילות הכלכלית לשליטה ערה של " יצרנים מאוגדים , " כביטויו של מרקס . אחרים מטפחים את התקווה שנוכל להסתדר ללא המדינה הביורוקרטית . ברור עתה שהתקוות הללו הן אשליות . לאחר התמוטטותן של החברות הקומוניסטיות אי-אפשר עוד להכחיש את מה שרבים חשו כל העת : מנגנוני שוק , בצורה כלשהי , הכרחיים לחברה תעשייתית – הם ודאי הכרחיים לצורך יעילותה הכלכלית , וכנראה גם למען חירותה . כמה אנשים במערב מתענגים על כך שהלקח נלמד סוף-סוף , וקצה של המלחמה הקרה משמש להם תואנה להלל אוטופיה משלהם , חברה חופשית המאורגנת עד היסוד באמצעות יחסי שוק לא-אישיים , כשהמדינה נדחקת לתפקיד שולי ומוגבל . אולם חזון זה אינו מציאותי בדיוק באותה מידה . יציבות , ולפיכך יעילות ,...
אל הספר