המסורת ידעה להפריד באופן ברור , בין תקופת האבות לתקופת ראשית קיומם של שבטי ישראל , עם יציאתם משעבוד מצרים וחצייתם את המדבר בואכה ארץ כנען . כבר ראינו כי האקורד המסיים את סיפורי האבות בספר בראשית , מסכת סיפורי יוסף , מהווה יחידה בפני עצמה , השונה במהותה מסיפורי האבות הקודמים לה בספר . במקום שיוחד לה בספר , חוצצת היא בין שני פרקים סמוכים בתולדות האומה : מצב של עדת נוודים המזוהה עדיין לחלוטין עם ראש העדה , ומצב של שבטי נוודים לשעבר , שעדיין מגדלים צאן ובקר , המשועבדים לאדוני הארץ המצריים . מצד אחד משפחת בני יעקב עדיין מעורה בהווי של עדת נוודים בארץ כנען , והסיפורים מתפרשים לאורו , מצד שני מהווים הם הסבר לישיבת שבטי ישראל בחבל ארץ ידוע " ) ארץ גושן ( " במצרים . ועדיין סיפורי יוסף מותירים את השומע ללא פתרון לשאלה שהיתה ודאי מתבקשת : כיצד "שבעים נפש" הופכים ל"עם בני ישראל רב ועצום ממנו" שבפתח סיפורי יציאת מצרים . גם אם נתייחס למספרים ולכמויות בתנ"ך כאל ערכים סמליים - יוותר בעינו הפער בין שבעים נפש , מספר העולה במנין , למסופר בפרק א' בספר שמות . הסיפור על שתי מיילדות לכל עם ישראל אינו סותר ...
אל הספר