לפי ההלכה במקורה , הבעל יורש את אשתו ; ונחלקו חכמים אם זכות ירושת הבעל היא מדאורייתא , היינו שמקורה המשפטי הוא מדין תורה , או שזכות הירושה של הבעל הוא מדרבנן , היינו שמקורה המשפטי הוא בתקנה שהתקינו 80 79 חכמים . חילוקי דעות אלה נמשכו גם בתקופה שלאחר התלמוד . לעומת זאת - האישה אינה יורשת את בעלה . וכך שונים אנו במשנה , כי האיש נוחל , היינו יורש , את אשתו , אבל אינו מנחיל לה , היינו מוריש לה את עזבונו . וכך נפסק ברמב"ם : " האישה אינה יורשת ( את ) בעלה כלל , והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים" = ) מדברי חכמים , היינו מדרבנן , ולא מדאורייתא , מדין תורה " . ( מאחר שהאלמנה אינה יורשת את בעלה , תיקנו חכמים תקנה שבאה להבטיח לאלמנה את קיומה מתוך נכסי העיזבון במשך כל ימי אלמנותה . על כך אנו שונים : לא כתב לה ... "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגד אלמנותיך בביתי" = ) את תהיי יושבת בביתי וניוונת מנכסי כל ימי משך אלמנותך בביתי ) - חייב = ) במזונותיה , ( שהוא תנאי בית דין . כך היו אנשי ירושלים כותבץ . אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים . אנשי יהודה היו כותבין "עד שירצו היורשין ליתן ליך...
אל הספר