התפתחות דרמטית ביחסו של אה"ו לפרשנות התלמודית למשנה ניכרת במאמרו בכתב העת בית המררש , שבעריכתו . ( 1866 ) כישלון התלמוד בהצגת פירוש אותנטי למשנה , שעלה רק בעקיפין בדיוניו בנוסח ספרות התנאים , הוצב במוקד מאמר זה , שנשא את הכותרת המבטיחה : "אין המשנה יוצאת מידי פשוטה . " בניגוד לחיבוריו הקודמים , בהם טען כי בשל ליקויים בנוסח המשנה שגו האמוראים בביאור דברי התנאים , עתה שיער כי האמוראים כלל לא חתרו לפענח את כוונתם המקורית של התנאים : דע , שמהות התלמוד ועניינו אינו בגדר פירוש למשניות , אלא הוא תשלומן והרחבתן , וכל מימרות האמוראים הן כדמות התוספות והברייתות , וכמו שאלה לפעמים מפרשות ולפעמים משלימות הדינים וההלכות הנרמזים במשנה בקצרה ולפעמים מוסיפות על המשנה , כן הוא לרוב במימרות האמוראים . לדברי אה"ו - ששיקפו בבירור השפעה של זכריה פרנקל ובית מדרשו , ושביטאו תפיסה הרמנויטית שונה בתכלית מזו שהציג עד כה - האמוראים חפצו להרחיב את ההלכה ולשכללה . מאחר שהיו מנועים מלחוות דעה המנוגדת למשנה , נאלצו להידחק בפירושה ולעקם את דבריה כך שתהלום את פסיקתם שלהם : אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואיברין ...
אל הספר