על התועלת שהפיקו חכמי ישראל מהשוואת מערכות המשפט היהודית והנוכרית יכול להעיד פירוש מפתיע שהציע שד"ל למשנה בעייתית במסכת בבא קמא ( ד , ג , ( שנים רבות קודם שהעלה שמיעדל על הכתב את הגיגי רוחו . במשנה הנידונה נתבאר : "שור של ישראל שנגח לשור של נוכרי פטור . ושור של נוכרי שנגח לשור של ישראל , בין תם בין מועד משלם נזק שלם . " לחוסר השוויון בין ממונו של ישראל לממונו של נוכרי נדרש כבר התלמוד . "אמרי ממה נפשך - אי 'רעהו' דווקא , בכנעני כי נגח לישראל נמי ליפטר , ואי 'רעהו' לאו דווקא , אפילו דישראל כי נגח דכנעני נחייב " ? [ כלומר , יש להכריע אם הפרשה עוסקת בשוורים השייכים לישראל או אפילו בשל נוכרים , אך אין לפסוח על שתי הסעיפים ולחייב שור נוכרי שנגח שור של ישראל , ובה בעת לפטור שור של ישראל שנגח שור נוכרי . [ כמענה הציע התלמוד שני פתרונות שעניינם אחד : מאחר שהנוכרים לא ניאותו לקבל על עצמם ולו גם מספר מינימלי של מצוות הותר ממונם לישראל . ואולם , המענה של התלמוד רק הוסיף וחידד את הבעיה : וכי בשל סירובם של הגויים לקבל עליהם מצוות יותר ממונם לישראל ? על מדוכה זו ישבו חכמי ישראל , החל מימי הביניים ובה...
אל הספר