בין הדרכים להן נזקקו התנאים , ובהמשך האמוראים , לעגן את ההלכות שבידם היתה דרשת המקרא . תוך שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות הצליחו החכמים להמציא אחיזה להלכות שונות בלשון המקרא . לרוב אין התלמוד מכביר במילים על יחסי ההלכה והמקרא . ואולם , במספר מקומות קובע עורך הסוגיה כי דרשה מקראית שהופיעה במהלך הדיון התלמודי איננה אלא "אסמכתא בעלמא , " כלומר , אין זו דרשה של ממש אלא רמז בלבד שנמצא להלכה בלשון הכתוב . בדרך כלל נבעה ההחלטה לראות בדרשה 'אסמכתא' מתפיסת העורך שמוצאה של ההלכה מאוחר , פרי חקיקה רבנית , ומכאן שאין לייחס לה מקור מקראי . במקרים חריגים הגיע התלמוד לאותה מסקנה בזיקה להלכה המובנת מאליה , שלא נחוץ לה ביסוס מקראי . גם אי יכולתו של מקור מקראי להסביר את כל פרטי ההלכה הוביל לקביעה כי דרשה מסוימת אינה אלא בגדר 'אסמכתא . ' כך או כך , על התועלת שבהעמדת ' אסמכתא' מקראית להלכות אין התלמוד מרבה בדברים . 57 גייגר , מקראה , עמי 58 . 97-95 ראו , למשל , סוכה כח ע"ב : "אמר מר : יכל' - לרבות את הקטנים = ) לחיוב במצוות סוכה . ( והתנן : נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה !? לא קשיא : כאן בקטן שהגיע לח...
אל הספר