כפי שראינו , בין טענותיו המוקדמות של גייגר נגד הפרשנות התלמודית נזכר ניסיון האמוראים לגשר על פער שנתהווה בין המקרא לבין ההלכה הרווחת . גייגר הצעיר סבר כי הלכות שונות נחקקו בבית מדרשם של התנאים ללא סימוך מקראי של ממש , מתוך שיקולים הנוגעים לעיצוב ההלכה בנסיבות מתחדשות . ואולם , האמוראים סירבו להכיר במציאותן של הלכות המשוללות ביסוס מקראי איתן , אשר כור מחצבתן בדרישות הזמן והמקום . כל אימת שנתקלו בהלכה תנאית עמלו להמציא לה סימוכין מקראיים . למציאות זו היו השלכות טראגיות . פעם אחר פעם סילפו האמוראים את כוונתן של המקראות כדי להתאימן לאמור במשנה . זאת ועוד , במסגרת המאמץ לעגן כל הלכה תנאית בלשון המקרא נתעוות גם פשרן של ההלכות עצמן . על שתי משניות ששיקפו במובהק תהליך זה הרחיב גייגר בספרו . המשנה במסכת חגיגה ( א , ח ) 'מתוודה / באורח חריג למדי , כי להלכות מרובות שנולדו בבית מדרשם של התנאים לא נמצא בסיס מקראי איתן : היתר נדרים פורחין באויר , ואין להם על מה שיסמוכו . הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה , שהן מקרא מועט והלכות מרובות . הדינין והעבודות , הטהרות והטמאות ועריות , יש...
אל הספר